מאמרו של יו”ר הליכוד העולמי ח”כ דני דנון שהתפרסם בניו-יורק טיימס, אחד העיתונים החשובים והבולטים בעולם. חברי כנסת רבים החלו לקדם בימים האחרונים את יוזמתו של דנון להכרזה על סיפוח יהודה ושומרון.
מאמרו של יו”ר הליכוד העולמי ח”כ דני דנון שהתפרסם בניו-יורק טיימס, אחד העיתונים החשובים והבולטים בעולם. חברי כנסת רבים החלו לקדם בימים האחרונים את יוזמתו של דנון להכרזה על סיפוח יהודה ושומרון.
התשובה הציונית החד צדדית
בשבועות האחרונים מנסים להתחרות ביניהם פרשנים רבים בגודל הסכנה שעתידה להגיע על ישראל בספטמבר הקרוב כאשר תתכנס העצרת הכללית של האו”ם לדון בבקשת הפלשתינים להכרה חד צדדית במדינה פלשתינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים. צעד זה של הפלשתינים, ובראשם „אבירי הדמוקרטיה הפלשתינית” אבו מאזן וסלאם פיאד, אומר כי מבחינת הפלשתינים אין להם עם מי לדבר ולאחר כשלון משאים ומתנים עם ראש הממשלה אהוד ברק, ראש הממשלה אהוד אולמרט וחוסר הציפיות מממשלת נתניהו, הברירה היחידה שנשארה להם היא פעולה חד צדדית.
מול אותם הנביאים בשער אשר מתריעים מפני „הצונאמי המדיני” יש דווקא לבחון את ההזדמנות המדינית שמייצר מהלך חד צדדי זה.
כל סטודנט שנה א’ למשפט בינלאומי מבין שהמשמעות של צעד חד צדדי מעין זה הוא פירוק מוחלט של הסכמי אוסלו. יש לשאול את הנהגת הרשות הפלשתינית ואת נציגי המדינות אשר חתמו כעדים על הסכם אוסלו ב’ האם הם זוכרים את ההסכמים אשר עליהם חתמו בשנת 1993 ובשנת 1995 אשר בבסיסם נקבע כי פתרון סוגיות הקבע יהיה אך ורק דרך מו”מ.
מן הסתם עבר הרבה זמן מאז ואותן מדינות חשובות ובהן ארה”ב, רוסיה ומדינות באיחוד האירופי שכחו את תוכן הנייר עליו חתמו. לפי סעיף 31 בהסכם הביניים משנת 1995 הפלשתינים התחייבו „שלא ליזום או לנקוט כל צעד שישנה את מעמד הגדה המערבית ורצועת עזה עד לסיום המו”מ על מעמד הקבע”.
בשל כך, פעולה חד צדדית של הפלשתינים משחררת את מדינת ישראל מכל המחויבויות המדיניות, הביטחוניות והכלכליות של הסכמי אוסלו ולמעשה מתערערים כל עמודי התווך של הרשות הפלשתינית. בנוסף, צעד זה משאיר למדינת ישראל רק ברירה הגיונית אחת והיא פעולה חד צדדית מיידית אשר בבסיסה החלטה על סיפוח כל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון והשטחים הבלתי מיושבים.
צעד זה יקבע את המציאות ואת השליטה הישראלית בשטח ויפריד חד צדדית את האוכלוסיה הפלשתינית מהישראלית ביהודה ושומרון. צעד זה ייתן מענה בטחוני ויבטיח נוכחות ישראלית בבקעת הירדן ובכל השטחים השולטים במרחב.
מבחינת האינטרס הציוני יהיה קשה אפילו למחנה השמאל בישראל לערער על היתרונות של התשובה החד צדדית. אפילו כל אותם דמוגרפים רואי השחורות לא יוכלו להתכחש לעובדה שצעד שכזה יחזק את הרוב היהודי ויקטין את האיום הדמוגרפי.
כמובן יש לצפות שצעד זה לא יזכה לברכת מדינות העולם החופשי. אותן מדינות המאפשרות לצד הפלשתיני להתנער מהסכמי אוסלו לחלוטין ולהכריז על מדינה פלשתינית בכל שטחי יהודה ושומרון שבירתה בירושלים, חייבות להבין שלמטבע יש שני צדדים.
בהעדר יכולת להגיע להסכמות דרך שיג ושיח בינלאומי, הדרך הטובה ביותר היא לפעול על פי אמות המידה המוסריות והצודקות, גם אם חד צדדיות. כך גם ההחלטות הציוניות הצודקות ביותר בעבר היו גם הן חד צדדיות. ההחלטות החשובות הללו נעשו למורת רוחן של מדינות העולם אך בהסתכלות אחורה – היו חיוניות למפעל הציוני. כך למשל, ההחלטה של דוד בן גוריון להעביר את דיוני הכנסת לירושלים קיבעה את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. ההחלטה של ראש הממשלה לוי אשכול על החלת ריבונות ישראלית בכל חלקי ירושלים המאוחדת וכן ההחלטה של מנחם בגין על סיפוח רמת הגולן. לכל אותן החלטות חשובות יש מכנה משותף אחד, כולן זכו לגינוי ולהתנגדות מוחצת ממדינות העולם וכמובן מהאו”ם.
לכן בחודשים הקרובים שבהן אנו מנהלים את הקרב בזירה הבינלאומית יש לבוא ולומר בקומה זקופה שפעולה חד צדדית פלשתינית שזונחת את דרך המו”מ, תיענה בתשובה ציונית חד צדדית, המשיבה את דרך האבות,מורשת ישראל ההיסטורית, לריבונות ישראלית.
Making the Land of Israel Whole
By MK Danny Danon
The New York Times
OVER the past few months, analysts in Israel and abroad have warned that Israel will face what Defense Minister Ehud Barak has termed a “diplomatic tsunami.” In September, the Palestinian Authority plans to bring the recognition of a Palestinian state based on the 1967 boundary to the United Nations General Assembly for a vote. The Palestinians’ request will almost certainly be approved.
While most voices in the Israeli and international news media are calling on Prime Minister Benjamin Netanyahu to grant major concessions to the Palestinians to forestall such a move, he should in fact do the opposite: he should annex the Jewish communities of the West Bank, or as Israelis prefer to refer to our historic heartland, Judea and Samaria.
In 1995, as part of the Oslo accords, Israel and the Palestinians agreed that “neither side shall initiate or take any step that will change the status of the West Bank and the Gaza Strip pending the outcome of the permanent status negotiations.” If the president of the Palestinian Authority, Mahmoud Abbas, and prime minister, Salam Fayyad, decide to disregard this section of the accords by seeking United Nations recognition of statehood, it would mean that Israel, too, is no longer bound by its contents and is freed to take unilateral action.
The first immediate implication would be that all of the diplomatic and security assistance that Israel provides to the Palestinians would be halted, and the transfer of tax revenues — upward of $1 billion per year — would end permanently. This alone could threaten the very existence of the Palestinian Authority.
Second, a United Nations vote on Palestinian statehood would give Israel an opportunity to rectify the mistake we made in 1967 by failing to annex all of the West Bank (as we did the eastern half of Jerusalem). We could then extend full Israeli jurisdiction to the Jewish communities and uninhabited lands of the West Bank. This would put an end to a legal limbo that has existed for 44 years.
In addition to its obvious ideological and symbolic significance, legalizing our hold on the West Bank would also increase the security of all Israelis by depriving terrorists of a base and creating a buffer against threats from the east. Moreover, we would be well within our rights to assert, as we did in Gaza after our disengagement in 2005, that we are no longer responsible for the Palestinian residents of the West Bank, who would continue to live in their own — unannexed — towns.
These Palestinians would not have the option to become Israeli citizens, therefore averting the threat to the Jewish and democratic status of Israel by a growing Palestinian population.
While naysayers will no doubt warn us of the dire consequences and international condemnation that are sure to follow such a move by Israel, this would not be the first time that Israel has made such controversial decisions.
In 1949, Prime Minister David Ben-Gurion moved the Knesset to Jerusalem and declared it the capital of the State of Israel despite the 1947 United Nations partition plan, which had designated the city an international zone. Immediately after the 1967 Six-Day War, Prime Minister Levi Eshkol annexed East Jerusalem and declared that the city would remain a united and undivided entity. And in 1981, Prime Minister Menachem Begin extended Israeli sovereignty to the Golan Heights.
In each of these cases, Israel’s actions were met with harsh international criticism and threats of sanctions; all of these decisions, however, are cornerstones of today’s reality.
Our leaders made these decisions based on the realization that their actions would further Zionist values and strengthen the State of Israel. The diplomatic storms soon blew over as the international community moved on to other issues. It would be wise of Mr. Netanyahu to follow in their footsteps.
If the Palestinians decide that they want to end the Oslo agreement and begin experimenting with unilateral actions, then an unexpected opening will present itself for Israel. Our leaders must seize this opportunity and right a historic wrong by annexing parts of our homeland.
