בודפוסט לשבת פרשת וישב

בשולחן-ערוך, כשאנשים ישבו ואכלו, ניגשו אל שולחן הכבוד תור ארוך של אנשים בכדי לקבל את ברכתו של הרב לאו. כשהגיע תורו, הוציא אחד מהאנשים עט מכיסו, בעיצומו של החג, וביקש מהרב שיכתוב לו הקדשה אישית בהגדה המיוחדת שהוציאו לכבוד האירוע. הקהל מסביב החל לצחקק על אותו אדם, שלא ידע שאסור לכתוב בחג, והרב תהה כיצד ישיב, שכן לא רצה לפגוע באותו אדם.

במפתיע, באולם נכח כומר. כהבחין בנעשה, אמר לאותו אדם: „אסור לכתוב בחגים ובשבתות, אז אחרי החג הרב יעשה עבורך את זה”. הרב לאו הודה לו, אבל בכל זאת הרגיש שהוא צריך לפייס את אותו יהודי, שבוודאי רצה רק להתכוון לדברים טובים. קרא לו הרב, ושוחח עמו. לאחר שיחה קלה, סיפר האיש לרב לאו:

„אני גר בעיירה קטנה ליד לוס אנג’לס, ויש לי ארבעה ילדים. לצערי הרב, חלקם ממש לא קשורים עם המסורת, ואני דואג עליהם נורא. אנחנו לא חוגגים בבית שום חג, וגם פסח אני לא חוגג בבית, ולכן אני כל כך מתרגש ממה שקורה פה. אבל, יש חג אחד שאני לא מוותר עליו: חנוכה. בלילה הראשון של חנוכה אני מבקש מכל ילדיי ונכדיי שיגיעו אליי הביתה, ואנחנו כל שנה חוגגים בשמחה גדולה, יחד כל המשפחה”.

„מעניין, דווקא את חנוכה אתה שומר?” שאל הרב, והאיש השיב: „כן! אתה יודע למה? כי אני ויהודה המכבי נמצאים באותה חזית. הרי על מה יהודה המכבי נלחם? לא על טריטוריה, לא על כסף, הוא נלחם על עתידם של ילדי ישראל, על החינוך והמסורת שלהם. בשביל זה, גם אני, כמו יהודה המכבי, משתדל להילחם, ולתת לילדים שלי מסורת וחינוך אמיתי, ואור גדול שיהיו מחוברים לקדוש ברוך הוא”.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על יוסף הצדיק, על כל התלאות ועל כל הניסיונות והדברים המאוד לא פשוטים שהוא עבר, וגם כשהוא הגיע למקומות הכי נמוכים, הוא נשאר חזק באמונתו. לכן אנחנו נקראים גם ‘עם יוסף’, מפני שהעם היהודי, גם כשהוא מגיע למקומות חשוכים, הוא תמיד צריך להישאר חזק, ולהאיר את עצמו ואת סביבתו.

את המסר הזה אנחנו גם כן רואים בשמו של יוסף, שכאשר שנולד יוסף, אמו רחל אמרה: „יוסף לי ה’ בן אחר”. אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מוסיפים אור וקירוב, גם לבנים, גם לילדים, שהם ‘אחרים’, שהם שונים בהתנהגות שלהם, הם שונים בדעות שלהם, אבל עדיין הם ‘בנים’, עדיין הם ‘אחים’, ועלינו לראות איך להאיר אותם, לאהוב אותם, ולקרב אותם.

שבת שלום,
הרב שמואל רסקין
בית חב”ד קרן אור בודפשט