אתמול לפני 99 שנים התרחש אחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל

תיאור האירועים המרתקים שקדמו לשחרור ירושלים מידי העותומאנים ותחילת המנדט הבריטי

המלחמה במזרח התיכון השפיעה באופן מוגבל על תמונת המלחמה הגדולה עצמה – אך הייתה לה השפעה עצומה על המזרח התיכון מסיום המלחמה ב1918 ובשנים שלאחר מכן: ראשית, סיום המלחמה כאן באזור הביא גם כאמור לסוף שלטון האימפריה העות’מאנית כאשר בריטניה וצרפת חילקו בניהן לאחר המלחמה את השלל. בנוסף, רוב מדינות המזרח התיכון דהיום, נולדו והתגבשו בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. כבר במהלך המלחמה אבל בעיקר לאחריה החלה לשגשג באזור הלאומנות הערבית ובמקביל התפתחו גם המאווים הציוניים להקמת בית יהודי בארץ ישראל, וודאי לאחר הצהרת בלפור מנובמבר 1917 – והתפתחות שתי התנועות הלאומיות הללו מהתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה יצרו התנגשות בלתי נמנעת שהחלה אז, ולמעשה ממשיכה עד עצם היום הזה.
כאשר העותומאניים הצטרפו לאימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית במסגרת מלחמת העולם הראשונה הם ריכזו את מאמציהם בין השאר במטרה לנתק את תעלת סואץ מבריטניה. התעלה עורק החיים בין האימפריה הבריטית ומושבותיה בדרום מזרח אסיה, ושימשה כציר מרכזי בהובלת אספקה מהמושבות הבריטיות בהודו ואוסטרליה לעבר החזיתות המרכזיות של המלחמה באירופה.

חסימת התעלה על ידי העותומאניים הייתה עשויה להיות בעלת השלכה משמעותית על הלחימה באירופה, ולכן הבריטים הקצו לא פחות מ70,000 חיילים, מצריים הודים ואחרים, רובם מוסלמים, שהתאגדו יחד לכוח בשם „חיל המשלוח המצרי”, שפעל במסגרת הכוחות של האימפריה הבריטית. תפקידו של חיל המשלוח הזה היה כאמור להדוף את ההתקפות הטורקיות על התעלה.

בעקבות הכישלון בעזה קיבלו הבריטים שתי החלטות חשובות: ההחלטה הראשונה – הם שלחו הביתה לאחר כבוד את מפקד חיל המשלוח המצרי גנרל ארצ’יבלד מאריי, ובמקומו נשלח לחזית הדרומית אדמונד הנרי היינמן אלנבי,ובקיצור – גנרל אלנבי, איש צבא בן 56 שהביא איתו 33 שנות ניסיון צבאי מקיף.

ההחלטה השנייה של הבריטים בעקבות הכישלון הצורב בעזה הייתה לפתור אחת ולתמיד את הבעיה שיש להם עם האימפריה העותומאנית באזור זה, ולהרחיק את הסכנה לחופש השיט שלהם בתעלת סואץ. כך שהקרב (להלן) על עזה לא היה סיומה של המתקפה על סיני, אלא תחילתו של מסע כיבוש בריטי של ארץ ישראל מידי העותומאניים.

חיים ויצמן היה אזרח בריטי שעסק בתחילת המאה ה20 בפעילות ציבורית ציונית. הוא התמקד בעשיית נפשות לטובת התנועה הציונות בקרב מובילי דעה באנגליה, עיתונאים פוליטיקאים וכאלה, ובשנת 1906 הוא התחבר עם לורד בלפור שסיים את כהונתו כראש ממשלה שנה קודם לכן, אך עדיין משך בחוטים כמנהיג המפלגה השמרנית. ויצמן, שהיה בעל אישיות כריזמטית כובשת הטמיע בליבו וגם במוחו של בלפור את רעיון הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל.

אך בנוסף לפעילותו הציונית היה ויצמן גם מדען: הוא היה דוקטור לכימיה, ובשנת 1915, שנה לאחר תחילת המלחמה, הסתמן בבריטניה מחסור חמור באצטון שהיה חיוני ליצירת חומרי נפץ. את האצטון הפיקו עד אז ממחצב בשם „סידן אצטט”, אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נשארו רוב מרבצי מחצב זה בידי הגרמנים. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון על מנת למצוא דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון, והוא אכן, בגאונותו, מצא דרך ביוכימית יעילה יחסית לייצר אצטון מתסיסה של חומרי גלם צמחיים, ועל בסיס המצאתו הוקמה תעשיית צבאית בריטית גדולה.

מעבר לעובדה שההמצאה הפכה את ויצמן לאדם אמיד הוא גם הפך להיות „סלבריטי” מוביל בפוליטיקה הבריטית של אותם שנים, כאשר שר החימוש הבריטי, לויד ג’ורג’, ושר הימייה, וינסטון צ’רצ’יל, (שניהם לימים ראשי ממשלת בריטניה ובנוסף ללורד בלפור שהיה כבר ראש ממשלה כאמור) הפכו להיות ידידיו האישיים של ויצמן, והוא עצמו הפך להיות גורם משפיע ונחשב בבריטניה של תחילת מלחמת העולם הראשונה.

השפעתו של ויצמן תרמה משמעותית להצהרת בלפור ב1917 לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וכאשר בריטניה דנה בניהול האסטרטגיה הצבאית שלה בהמשך למפלות שנחלה בקרבות עזה – היה זה בין השאר חיים ויצמן שהפעיל את קשריו הרבים בקרב חברי הקבינט במגמה ליצר אצלם ההחלטה לכבוש את ארץ ישראל מידי העותומאניים. כמובן שלא היו אלה שכנועיו של ויצמן בלבד שגרמו לבריטים להגיע למסקנה שיש להרחיב את החזית ולדחוק את רגלי העותומאניים הלאה צפונה מעבר לארץ ישראל, אך השפעתו של וייצמן הייתה ללא ספק זרז מהותי בקבלת ההחלטה.

תוך פחות מחצי שנה הצליח אלנבי הנחוש לייצב כוח לוחם מקצועי וממושמע, ואפילו ההודעה שנפלה עליו כרעם ביום בהיר ביולי 1917 אודות נפילת בנו, מייקל הנרי אלנבי , בקרבות החזית המערבית בבלגיה – לא פגמה בנחישותו .

ב16 לנובמבר 1917 אלנבי נמצא כבר לאחר כיבוש יפו, לאחר שכבש בקלות רבה יחסית קודם לכן את באר שבע וגם את עזה, במבצעי הטעייה צבאית ומודיעינית מבריקים שנלמדים עד היום בכל המכללות הצבאיות בעולם.

לאחר כיבוש יפו וצליחת הירקון מתחיל צבא אלנבי להעפיל לכיוון הרי ירושלים, הוא מתמקם באזור נבי סמואל ומשם מתחיל להפגיז את העיר, בתותחים ובמטוסים. מיד עם תחילת ההפגזות מתארגן הכוח הגרמני שישב מסביב לירושלים וסייע לכוחות העותומאניים, ומתחילה נסיגה לכיוון יריחו, כאשר אל הגרמנים מצטרפים די מהר כוחות הצבא העותומאני.

בלילה שבין ה8-9 לדצמבר 1917 מסתיימת יציאתו של הצבא הטורקי את העיר וכשקוראים ביומנים ומכתבים של יהודים שחיו בירושלים בימים ההם מתואר הלילה ההוא בתיאורים של אושר וחג, יהודים פרצו מבתי כנסת והחלו מרקדים ברחובות למרות שפגזים עדיין נפלו בירושלים, התחושה הייתה כמעט משיחית,לאחר 400 שנות סבל ועריצות של השלטון הטורקי המושחת והמשבר הכלכלי החמור שפקד את העיר במהלך 3 שנות המלחמה – נראה היה שבא הקץ לסבלם של שבי ירושלים, ואולי מגיע המשיח?
בבוקר ה9 לדצמבר 1917, עוד לפני שהאיר השחר התארגנה „משלחת הכניעה” בראשותו של ראש העיר הטרי חוסיין אפנדי. ראשית הם עשו דרכם לעבר המושבה האמריקאית, היא „אמריקן קולוני” דהיום כדי לאתר שם צלם שיצלם את האירוע ההיסטורי, מומחיותם העיקרית של בני המושבה האמריקאית הייתה בצילום ובתקופה ההיא מצלמה הייתה מוצר נדיר.

בעוד צוות הצילום מארגן את עצמו ליציאה נכנסו כמה מחברי משלחת הכניעה לתוך מתחם האמריקן קולוני ואלתרו שם מסדין דגל לבן כאות כניעה. וכשהסתיימו ההכנות החלה המשלחת עושה פעמיה לכיוון היציאה מהעיר, מתוך כוונה להגיע משם מערבה לעבר מחנה הכוחות הבריטיים.

בערך באותה שעת בוקר מוקדמת של ה9 לדצמבר 1917 התעורר באחד האוהלים של הכוח הבריטי (שחנה כאמור מחוץ לירושלים) גנרל בשם ווטסוןשהיה אחד ממפקדי הכוחות הבריטיים. בשקט ששרר באותה שעת הבוקר מוקדמת הוא שמע מרחוק קולות של תרנגולים קוראים בקול את קריאת השחרית שלהם, דבר שגרם לו להתקף של געגועים לארוחת בוקר טובה. הוא קרא לשני טבחים להתייצב בפניו ושניים אכן הגיעו במהירות, סדג’וויק והרקומב היה שמם, ווטסון שילח אותם לאתר לו ביצים לארוחת בוקר. צעדו השניים לכיוון הכפר שייך באדר שהיה בכניסה לירושלים (שכונת רוממה כיום), ועוד לפני שהם מספיקים להבהיל תרנגול אחד מרבצו כדי לחמוד את הביצים -נופלת לרגלם משלחת הכניעה.

כעת כל מה שצריכים שני הטבחים לעשות כדי הגשים חלום מאות השנים של האימפריה הבריטית וכלל העולם הנוצרי – לחזור ולשלוט בעיר הקודש ירושלים – הוא לקבל לידם את כתב הכניעה.

הנכבדים נעמדים מייד מול שני הטבחים ומקיימים בהתרגשות רבה את טכס הכניעה כולל הקראת כתב הכניעה – כשהטבחים עצמם לא מבינים מה נפל עליהם… הם בטח סיפרו לנכדיהם לאחר שנים – באנו לחפש ביצים – קיבלנו את עיר הקודש….

אלנבי היה ג’נטלמן בריטי אמיתי לכן הוא עוצר במסלול רכיבתו לכיוון שער יפו את סוסו בפתח בית החולים „שערי צדק” שם מאושפז ראש העיר האומלל חוסיין ביי אפנדי.  הוא מכבד אותו בביקור קצר ואח”כ ממשיכה שיירת הסוסים בראשותו של אלנבי במורד רחוב יפו לכיוון שער יפו.

בבואך כיום לשער יפו מכיוון רחוב יפו לשמאלך החומות של ירושלים ולימינך נוף פתוח הצופה למערב העיר. אך ב1917 רחוב יפו המשיך ממש עד שער יפו עצמו, ולאורכו של הרחוב הצר ועד השער עצמו היו בתים צמודים אחד ליד השני משני צידי הרחוב. כעת כששיירת הסוסים אותה מוביל אלנבי חולפת ברחוב יפו בואך שער יפו ניבטים מהחלונות מהפתחים ממרפסות ומהגגות  אלפי בני ירושלם, מביטים בהשתאות במפגן הכוח הבריטי, חוששים לקראת הבאות.

אלנבי הרכוב על סוסו מגיע ממש לקרבת שער יפו, יורד מסוסו לפני שער יפו והוא וקציניו נכנסו רגלית בשיירה ארוכה דרך השער. הם הגיעו בהליכתם ‏‏ ונעמדו על ה”רמפה” בחזית הכניסה המזרחית למגדל דוד הצמודה ל”קישלה”, והחלו מתקינים עצמם לטכס הכניעה, מולם נעמד קהל רב מבני כל העדות של ירושלים.

אפשר רק לדמיין את ההתרגשות העצומה שאחזה בכל המשתתפים: אלנבי חש וודאי באותו היום כנציג העולם הנוצרי וממשיך דרכם של האבירים הצלבנים, שגורשו מירושלים מאות שנים קודם.  הוא היה גם מלא גאווה  על שחרור ירושלים כיוון שבהצלחתו הוא מילא עד תומה את בקשתו המפורשת של ראש ממשלת בריטניה בימים ההם לויד ג’ורג’, ששלח לאלנבי טלגרמה כשבועיים קודם לכן וביקש ממנו לעשות כל מאמץ כדי שהוא, לויד, יוכל  להעניק  לעולם הנוצרי בשם האימפריה הבריטית את עיר הקודש ירושלים כמתנה לקראת חג הקריסטמס הקרב ובא.

הכיבוש של ירושלים סימל את קצו הקרב של „הענק החולה של אירופה”, כינויה של האימפריה העות’מאנית בתקשורת ובספרות באותם ימים.