כשנשיא ארה”ב רתח: „די לאובססיה עם ישראל”

כשנשיא ארה”ב רתח: „די לאובססיה עם ישראל”

הקונגרס עצבן ב-73′ את ניקסון, שהתחנן בפני השרים: „אל תתמכו רק בהם”. מזכיר המדינה קיסינג’ר דיבר על יכולת גרעינית ישראלית, בעוד אחת מהשיחות משנות ה-70 שמתפרסמות בזמן רגיש במיוחד ליחסים עם וושינגטון. למה כשל גם המודיעין האמריקני לפני יום כיפור? הצצה לדיונים החשאיים
יצחק בן-חורין, וושינגטון

זה נשמע אולי כעימות בין נשיא דמוקרטי לבין ראש ממשלה מהליכוד – אבל באביב 1973 ישב בבית הלבן הנשיא הרפובליקני ריצ’רד ניקסון ובראש ממשלת ישראל עמדה גולדה מאיר ממפא”י. גם אז קיטר הנשיא האמריקני, על העקשנות של ממשלת ישראל, על הלובי היהודי החזק בוושינגטון ועל קונגרס שהוא לטענתו שפוט של ירושלים ומונע מארה”ב מרחב פעולה מעבר לסכסוך הישראלי-ערבי.

עוד תיעוד מהימים ההם:

• ניקסון ב-1973: „אולי ליהודים יש משאלת מוות”
• הקלטות ארכיון: ניקסון כינה יהודים „מגעילים”
• קיסינג’ר ב-72′: „היהודים ממזרים אנוכיים”

מחלקת המדינה האמריקנית פרסמה השבוע מסמכים, מזכרים ותמלילי ישיבות של הנשיא ובכירי הממשל בשנים 1973-1976. ישראל תופסת מקום מרכזי בתיעוד הסודי מהימים שלפני מלחמת יום כיפור, במהלכה ובשנים שאחריה, ברקע המלחמה הקרה. גם סוגיית הגרעין הישראלי עלתה אז על השולחן, והעניין יוצא שוב לאור בימים של עימות פומבי בין ירושלים לוושינגטון בסוגיית תקיפת מתקני הגרעין באיראן.

תמליל מישיבת הקבינט של הנשיא ב-18 במאי 1973, למשל, מלמד שניקסון היה מוטרד מ”הבעיה” הישראלית המפריעה לארה”ב מצד אחד, ומצד שני חשש לגורלה. „הלובי הישראלי כל כך חזק, שהקונגרס לא פועל בהיגיון. כשאנחנו מנסים לגרום לישראל להיות הגיונית, התירוץ הוא הבחירות בישראל, הבחירות בארה”ב או משהו”, אמר ניקסון בישיבה והתרה בשרי הקבינט שלו „בבקשה אל תנקטו בעמדה ישראלית חד-צדדית”.

„אובססיה עם מדינה אחת הרוס את המעמד שלנו במזרח התיכון” (צילום: AFP)

הנשיא האמריקני לא הסתיר את חיבתו: „הישראלים אטרקטיבים ויעילים”, אמר, אבל הסביר ש”הרבה מונח על הכף. אנחנו מנסים להוציא את הנושא הקשה הזה ממצב קיפאון. הנקודה הבסיסית היא שישראל יכולה להביס את הערבים עם הסיוע שלנו.

אבל אם היחסים שלנו עם ברית המועצותיקרסו, ובריה”מ תעזור לערבים, ישראל תוצף. לכן אנחנו צריכים שתהיה לנו התקדמות בסחר עם המדינות המועדפות. אנחנו צריכים שתהיה לנו מדיניות שלא תאפשר לאובססיה עם מדינה אחת להרוס את המעמד שלנו במזרח התיכון”.

הנשיא ניקסון הסביר את ההקשר והזכיר: „אלו בעיות אבל כשנכנסתי לתפקיד, לא דיברנו עם סין ולא באמת עם בריה”מ. היתה מלחמה במזרח התיכון והיו הרבה נפגעים בדרום מזרח אסיה”, אמר בהתייחס למלחמת וייטנאם. הוא גם ציין שתחת ממשלו נפרצה הדרך ליחסים עם סין ולדטאנט (שנות הפשרת היחסים) עם בריה”מ.

הישראלים הקשיבו לנו, וטעו

התיעוד שנחשף כעת מתפרסם בכרך חדש שמוציא אגף ההיסטוריה במחלקת המדינה, וכותרתו „יסודות מדיניות החוץ, 1973-1976”. הוא כולל מזכר של שיחה בין יועץ הנשיא לביטחון לאומי הנרי קיסינג’ר לבין בכירים אחרים בבית הלבן, ב-3 באוגוסט 1973. חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, מעריך קיסינג’ר כי „ישראל כל כך חזקה כך שהדילמה היא בצד של הערבים. עכשיו ישראל מבקשת את הכניעה המיידית שלהם והערבים מבקשים נס. אנחנו רוצים לעזור אבל לא נציג תוכנית ששני הצדדים יחתרו לקראתה. אנחנו מנסים להביא את שני הצדדים, או צד אחד, להציג משהו שיאפשר להתחיל במשא ומתן”.

אבל כל התחזיות נמוגו ב-14:00 ב-6 באוקטובר 1973. בישיבת הקבינט שמכנס ניקסון ב-18 בחודש, קיסינג’ר – שבועות אחרי שמונה למזכיר המדינה היהודה הראשון, ושישה ימים לפני שהוא משיג הפסקת אש– רומז שהקונספציה הייתה שגויה גם בוושינגטון, אבל מסיבות אחרות: „מסתובב סיפור שמנענו מישראל מתקפת מנע. כל המודיעין שלנו אמר שלא תהיה התקפה. מדוע ישראל לא הבינה שתהיה התקפה? כי במשך ארבע שנים אנחנו אומרים להם שצריך צעדים דיפלומטיים. לכן הם פיתחו עמדה שאין צורך לזוז, שאין איום, שהערבים חלשים מדי, אז הם פירשו את המודיעין בדרך זו. אנחנו עשינו את אותו הדבר. אבל אנחנו הערכנו שבגלל שהם כל כך טובים, הערבים לא יעזו לתקוף”.

בישיבה הסגורה הוסיף האיש שזכה באותה שנה בפרס נובל לשלום על ההסכם בוויטנאם, כי „המלחמה הראתה ששהטקטיקה הישראלית הייתה מיושנת. העובדה היא שישראל אינה יכולה יותר להשיג ניצחונות כפי שהם עשו ב-1967. האסטרטגיה שלהם היתה להילחם בחזית אחת. הפעם הם לא יכלו לעשות זאת, כך שאנחנו במלחמת התשה. זה מאוד רציני עבור ישראל”.

„ישראל לא יכולה לעמוד בעוד מלחמה” (צילום: משה מילנר, לע”מ)

הנשיא ניקסון התערב בשיחה: „לפני המלחמה ישראל חשה שאין לה תמריץ לנהל משא ומתן. עכשיו הם צריכים לבצע הערכה מחדש כואבת על העמדה הזו. הם לא יכולים לעמוד בעוד מלחמה”.

קיסינג’ר חשב שזוהי הזדמנות לצאת מתוך המלחמה ליוזמה דיפלומטית. „ישראל צריכה לשקול עכשיו כיצד היא יכולה לשפר את העמדה שלה על ידי דיפלומטיה, לא רק באמצעים צבאיים. אנחנו במצב עכשיו שאנחנו יכולים למנוע הסלמה של המלחמה לעימות כולל עם הערבים ויש לנו הזדמנות גדולה להסדר”.

הוא הזכיר כי הנשיא ניקסון אמר בישיבת הקבינט הראשונה שכינס ש”הסכנה הגדולה ביותר במזרח התיכון היא שכוחות מקומיים עלולים לגרור את מעצמות העל פנימה, כפי שקרה במלחמת העולם הראשונה. אנחנו מנענו מהלקוחות המקומיים להכתיב את קצב האירועים. לארה”ב ולבריה”מ יש ידידים לתמוך בהם. המבחן הוא האם אנחנו יכולים לתמוך בהם ועדיין לשמור על האיזון בינינו”.

הנשיא ניקסון שיגר אז לישראל רכבת אווירית של נשק לסיוע בלחימה. הוא הזהיר כי „נקודת המפתח היא לנסות לשמור את הסובייטים משיגור כוחות שלהם”. קיסינג’ר השיב: „אנחנו נוקטים צעדים חזקים אבל מדברים ברכות. אסור לנו להסלים עד שנראה לאן הולכת הדיפלומטיה. היינו מאוד שקטים והבאנו ציוד מסיבי, כשבצד הערבי היתה רק תגובה רפה”.

הבעיה של ישראל טראומתית

בישיבת קבינט של הנשיא ב-27 בנובמבר 1973, ניקסון מבקש מקיסינג’ר לדווח על מסע הדילוגים שלו במזרח התיכון. זו הישיבה החשובה ביותר של הממשל כדי לסכם על המדיניות האמריקנית להרגעת החזית הישראלית-מצרית ולקידום תהליך השלום.

קיסינג’ר: „כשיצאתי למסע למזרח התיכון, ראשית, כל הערבים דרשו חזרה של כוחות ישראל לקווי 22 באוקטובר. שנית, היה עלינו לדאוג לפתיחת הליך המשא ומתן. שלישית, אמרתי לערבים שרק ארה”ב תוכל להביא להם משאים ומתנים ושטחים. אמרתי לסאדאת שיש לו הזדמנות היסטורית. הוא יכול להתווכח על קווי הפסקת האש, או שהוא יכול לעבוד לקידום ועידה שתוכל להביא לשלום אמת. סאדאתהוא איש חכם. כתוצאה מכך אנחנו מנהלים משא ומתן על תוכנית של שש נקודות כדי לייצב הפסקת אש ולפתוח בתהליך המשא ומתן”.

קיסינג’ר הבהיר לקבינט האמריקני ש”ישראל לא יכולה לעשות הרבה לפני ינואר”. הבחירות בישראל התקיימו ב-31 בדצמבר, לאחר דחייה עקב המלחמה. לקיסינג’ר היה חלום למנף את מלחמת יום כיפור למשא ומתן לשלום בין ישראל והערבים.

„החלק הראשון של המשא ומתן יוקדש קרוב לוודאי להפרדת כוחות, בתקווה שנוכל להכניס כוחות או”ם כך שהמגעים יהיו נטולי סיכון ללחימה. השלב השני יהיה הנושא הקשה של הגבול הישראלי, סידורי ביטחון בין ישראל והערבים וערבויות חיצוניות. אנחנו לא רוצים ערבויות כך שארה”ב ובריה”מ ינסו להיכנס אוטומוטית לכל מחלוקת קטנה.

„ההתרשמות שלנו היא שיש נטייה של הערבים לשיחות מיושבות יותר מכל זמן אחר מאז מלחמת העולם השנייה. למרות זאת יש לחץ קשה ממדינות עשירות קיצוניות – עיראק ולוב. בפוטנציה גם מבריה”מ, אבל בינתיים לא. למרבה הצער גם מהבריטים, הצרפתים והיפנים, הנוקטים עמדות הקרובות לאלו של הערבים הקיצונים”. הלחץ של הבריטים, הצרפתים והיפנים, נבע אז מחרם הנפט שהטילו מדינות ערב.

קיסינג’ר נשמע אופטימי בישיבת הקבינט בוושינגטון כשאמר ש”הסיכויים טובים אבל זה יהיה קשה. יהיו זמנים קשים לישראל שתצטרך לסגת מעוד שטחים. אבל ישראל לא יכולה לרצות להמשיך במלחמות המתישות הללו”. הוא העיר כי „הבעיה של ישראל היא טראומטית. הם סמכו באופן מוחלט על עליונות צבאית ועכשיו הם לא יכולים לעשות זאת”.

בהמשך הישיבה מעיר מזכיר המדינה: „לפני המלחמה ישראל חשבה שהיא יכולה לפתור כל סכסוך על ידי שחזור 1967. הם האמינו שלא יוכלו להיות בעמדה טובה יותר ולא היה לחץ אמיתי לגרום לשינוי. עכשיו הדברים שונים – המלחמה והבידוד הדיפלומטי שלהם”.

קיסינג’ר מדבר על הלחץ של מדינות אירופה ומוסיף כי „אנחנו חייבים להבהיר שאנחנו מחויבים לביטחון ישראל, אבל צריך לחפש דרכים אחרות מאשר רק בדרך צבאית. אני חושב שרצועות ביטחון טריטוריאליות עדיפות על ערבויות. הערבות היחידה שישראל עשויה לקחת ברצינות תהיה אמריקנית. הם יצחקו על ערבות אירופית או של האו”ם”. נראה שגם המשפט האחרון נכון לכל דיון בימינו.

ישראל לא יכולה לבנות רק על כוח

לצורך המשא ומתן הישראלי-ערבי, מסביר קיסינג’ר בקבינט, „יש שני היבטים לא צבאים: ירושלים והפלסטינים. לגבי הפלסטינים ועזה, יש אפשרות. ירושלים היא הבעיה הקשה. צריך למצוא דרך להסיר את השליטה הישראלית מהמקומות הקדושים לערבים. למצרים לא אכפת כל כך מירושלים. לפייסל (מלך סעודיה) יש אובססיה לירושלים ולא אכפת לו מסיני. מבחינה אינטלקטואלית, ירושלים ניתנת לפתרון בהסדר נוסח הוותיקן”.

קיסינג’ר קובל במהלך הדיון בקבינט שישראל מוכנה לפשרות אבל יהודי ארה”ב נצים ומפריעים לכך. „שיהיה ברור – אנחנו מנסים לשמור על ביטחון ישראל. אין לנו כוונה להקריב את ישראל, ויום אחד הם יודו לנו”. בימים של משבר סביב איראן ויחסים טעונים בין נתניהו ואובמה, קיסינג’ר מדבר על ניקסון בתור „הנשיא הידידותי ביותר שהיה לישראל אי פעם. יבוא זמן שהם יבינו זאת. ישראל אינה יכולה להמשיך עם פתרונות צבאיים. הם לא יכולים לנצח במלחמת התשה”.

הוא מפרט את תוכניתו „לחזק את הערבים המתונים ולהדגיש שהקיצונים לא יכולים להוביל את הערבים לשום מקום. לכן נילחם בהצעות הקיצוניות אבל נאלץ את ישראל לקבל הצעות מתונות”.

הנשיא ניקסון מסכם את הישיבה: „אנחנו תומכים בביטחון ישראל ומתנגדים לכל ניסיון לפגוע בו. הוכחנו את זה פעמיים בסכסוך הזה: על ידי הרכבת האווירית והכוננות. לישראל אין ידידים. הם תלויים לגמרי בארה”ב. כל עוד אנחנו מספקים את הנשק, ישראל יכולה להכות בערבים למשך 25 שנה”. עם זאת, הוא הזהיר שאי אפשר יהיה להחזיק לאורך זמן את בריה”מ מחוץ למשחק הצבאי במזרח התיכון. „ישראל אינה יכולה לבסס את את המדינות שלה על ביטחון צבאי. הסדר יעלה לישראל בשטחים מסוימים. לכן אנחנו בעד 242 (החלטת האו”ם אחרי מלחמת ששת הימים, שקרה לסגמת מהשטחים). ארה”ב מחויבת להתקדם לשלום. במקרה זה רק ארה”ב ובריה”מ חשובות ולכן בריה”מ צריכה למלא תפקיד”.

בישיבה נשאל מזכיר המדינה אם לישראל ולמצרים יש יכולת גרעינית. קיסינג’ר השיב: „לישראל יש יכולת לייצר מספר קטן (של פצצות). למצרים אין. אנחנו לא חושבים שהסובייטים נתנו להם. אם ישראל תנופף בנשק גרעיני, הסובייטים יתייצבו מולם וזה יהיה מאוד מסוכן לישראל”. אין זו הפעם הראשונה שמתפרסם הקטע הזה, שכולל ציון מפורש של יכולות גרעיניות צבאיות ישראליות, אולם מדובר בתיעוד חריג, שניתן כמובן היה לצנזרו.

זרעי השלום: כסף

בהמשך מוצג תמליל של ישיבה בהשתתפות הנשיא ניקסון, סגנו ג’רלד פורד, מזכיר המדינה קיסינג’ר וסגן היועץ לביטחון לאומי ברנט סקוקרופט עם הנהגת הקונגרס ב-24 באפריל 1974. הדיון מתקיים על רקע הכוונה לאשר סיוע חריג לישראל בסך 2.2 מיליארד דולר.

ניקסון: „הרעיון שישראל יכולה להגן על עצמה עם נשק אמריקני בלבד הוכח ככוזב באוקטובר. ישראל אינה יכול לשרוד מול התנגדות סובייטית. אנחנו על קו פרשת המים במדינות חוץ. תקופה שבה אנחנו קשורים בלעדית לישראל. אנחנו מפתחים עכשיו יחסים עם ידידים בכל האזור.

זה לא כדי להוציא את הסובייטים החוצה אלא להיכנס פנימה. בלי לתת הרבה אבל לשחק תפקיד של עושי שלום… הערבים שפונים לעברנו יודעים שאין להם מה לפחוד מאתנו. זהו מחיר גדול למען עצמאותם ושלום באיזור”.

ניקסון מסביר כך מדוע הקונגרס צריך לאשר סיוע של 250 מיליון דולר למצרים ומסביר שזה עשירית מהסיוע לישראל. קיסינג’ר מציין שסאדאת ביצע מפנה גדול ממלחמה לשלום. „סאדאת צריך להוכיח לעמו שהמדיניות החדשה משתלמת והקשר עם ארה”ב”, הסביר מזכיר המדינה והוסיף כי „אנחנו יכולים להתקדם עם ישראל כל עוד הם לא חשים שהביטחון שלהם בסכנה”. כעבור חמש שנים, הזרעים הללו הניבו את הסכם השלום הראשון בין ישראל לשכנה ערבית.

הנשיא ניקסון. איפה ההיגיון? צילום: איי פי