אבידה ענקית לתרבות הישראלית: השחקן, התסריטאי ובמאי הקולנוע הישראלי אסי דיין הלך הבוקר (יום ה’) לעולמו והוא בן 68. דיין, מגיבורי התרבות של החברה הישראלית ואחד מיוצריה הבולטים, נמצא ללא רוח חיים בביתו בתל-אביב. צות רפואי ביצע בו החייאה, אך בסופו של דבר נאלצו הפרמדיקים לקבוע את מותו. בשנים האחרונות סבל מבעיות בריאותיות.”עוד לא עיכלתי, התינוק שלי הלך”, אמרה אמו רות דיין כשיצאה מביתו. „זה לא הגיל שבו ההורים צריכים לקבור. אתמול דיברנו, הוא ביקש ממני ללכת לרופא, אז טלפנתי לרופא שהיה במילואים, אבל בסוף הוא לא הלך”.
בראיון לקראת סרטו האחרון, „ד”ר פומרנץ”, סיפר דיין ל-ynet על הקשיים שליוו אותו במהלך יצירת הסרט, שנבעו בין השאר ממצבו הבריאותי המידרדר. „המניפולציה אצלי מתחילה מזה שהזכרון שלי סובל ממש שאני קורא לו ‘אלצהיימר נעורים’. בסרט אני מתאר ממש בפרטי פרטים את המצב של המוח שלי שמתפרק, ונעשה לחביתה, בגלל שאני לא מצליח לזכור דברים ופרטים”, אמר.
אסי דיין נולד במושב נהלל בשנת 1945. הוא הצעיר מבין שלושת ילדיהם של רות ומשה דיין, שהיה הרמטכ”ל ושר הביטחון, ונצר למשפחת מייסדי נהלל ודגניה. את שירותו הצבאי עשה בחטיבת הצנחנים. לאחר שהשתחרר מצה”ל החל ללמוד פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, אולם זנח את ספסל הלימודים לטובת קריירה קולנועית – תחילה כשחקן ובהמשך גם כתסריטאי וכבמאי.
בראשית דרכו האמנותית גילם דמויות שסימלו את מיתוס הצבר היפה („הוא הלך בשדות” ו”מבצע יונתן”), ובהדרגה עבר לדמויות המבטאות את נקודות השבר של הנרטיב הציוני (כך למשל בסרטים „עד סוף הלילה” ו”מאחורי הסורגים”). לאורך הקריירה ארוכת השנים שלו כשחקן הפך דיין לאחד מסמליה הבולטים של הגבריות הישראלית על מסך הקולנוע.
את דרכו כבמאי וכתסריטאי החל דיין בז’אנר הקומדיה העממית. להצלחה יוצאת דופן בהיקפה זכה סרטו הקומי מ-1976, „גבעת חלפון אינה עונה”, בכיכובה של שלישיית „הגשש החיוור”. הסרט הפך לסרט פולחן, אשר הוכתר לא פעם כסרט הישראלי הפופולרי ביותר. ציטוטים שונים מהסרט אף הפכו למטבעות לשון שגורים בשפה העברית. מבין הקומדיות הנוספות שביים: „חגיגה לעיניים” (1973), „שלאגר” (1979), „עם ישראל חי” (1981) ועוד.
בשלבים מאוחרים יותר בקריירה שלו זנח את הז’אנר הקליל, והחל לביים סרטים שבהם ניכר חותמו האמנותי לצד השקפתו האישית, הן ביחס לחברה הישראלית והן בנוגע לטבעו האוניברסלי של האדם. לאחד משיאי יצירתו נחשבת הטרילוגיה שכתב וביים בשנות ה-90: „החיים על פי אגפא” (1992) – שבה מיקרוקוסמוס של כל הפערים והקונפליקטים הקיימים בישראל, מתנקז לפאב תל-אביבי ושמו ה”בארבי” (קיצור לבית החולים לחולי נפש „אברבאנל”), „שמיכה חשמלית ושמה משה” (1994) – קומדיה שחורה המשלבת בין אלמנטים של סרט בורקס לבין סצינות „חנוך לויניות”, ו”מר באום” (1997) – קומדיה שחורה הסוקרת את 92 הדקות האחרונות בחייו של מר באום (בגילומו של דיין) לאחר שנודע לו כי הוא עומד למות מסרטן (האחרון זוכה בימים אלה לחידוש הוליוודי בכיכובו של רובין וויליאמס). סרטו האחרון, „ד”ר פומרנץ” (בו גם כיכב בתפקיד הראשי), יצא לאקרנים לפני כשנתיים. במהלך הקריירה ארוכת השנים שלו זכה בשמונה פרסי אופיר, כולל פרס מפעל חיים שהוענק לו ב-2009.
לצד העיסוק הקולנועי, נזקפת לזכותו קריירה טלוויזיונית עשירה. מבין הסדרות המצליחות בהן כיכב: „בנות בראון” ו”בטיפול”. כמו כן, כתב גם ספרי שירה ופרוזה, פירסם מאמרים וטורים אישיים בעיתונות היומית. מבין פרסומיו בכתב: „אוטוביוגרפיה זמנית” (שירים; 1973), „תוכן העניינים” (רומן; 1989), „כותב שורות אלו” (1995) – מבחר מאמרים שראו אור בעיתונות, „שם על ספר שירים” (שירים; 1995).
חייו הפרטיים של דיין זכו לסיקור תקשורתי לא פחות מיצירתו האמנותית. הוא נישא ארבע פעמים והביא לעולם ארבעה ילדים, ביניהם הסופר והעיתונאי ליאור דיין, שכיכב בעונה האחרונה של „מחוברים”. במהלך השנים חווה התמכרויות לאלכוהול ולסמים, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי והצהיר בגלוי על נטיותיו האובדניות. דיין הוא אחיהם של הפוליטיקאית יעל דיין והאמן אודי דיין.
בואו לכתוב הספד על אסי דיין באתר „זיכרונט”
‘אלצהיימר נעורים’. בסרט אני מתאר ממש בפרטי פרטים את המצב של המוח שלי שמתפרק, ונעשה לחביתה, בגלל שאני לא מצליח לזכור דברים ופרטים”, אמר.
