 היום השמיני והאחרון של חג הסוכות הוא „יום שמיני עצרת” ו”יום חג שמחת תורה” הנחגגים בארץ כיום אחד. יום חג זה, בסופו של חג הסוכות, הוא חגם של הילדים (וגם של הילדות…).
בקהילות אשכנז היו הילדים באים לבית הכנסת בליל שמחת תורה כשדגלים בידיהם, כמנהג הקיים כנראה כבר במאה השבע עשרה. הדגלים שהודפסו ונמצאים לנו גם היום, עשויים נייר הנקרע בקלות, הם מסוף המאה ה- 19, מספרם קטן ונדירותם רבה לנוכח אי השתמרותם. הדגלים שהודפסו ושמשו במזרח ומרכז אירופה, נשאו תמונות של חג הסוכות ושמחת התורה ועוטרו בפסוקים מקובלים נוסח: „בסוכת תשבו שבעת ימים” ו”אגיל ואשמח בשמחת תורה”.
הופעת הציונות יצרה מעגל חדש של דימויים חזותיים ובראשם מנהיגי התנועה שהפכו גם לדיוקן מוכר של תוצרי אמנות עממית. בראשיתה של המאה העשרים היה דיוקנו של הרצל מראה מבוקש שהופץ בשלל צורות. „כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלם”, שנדפס ככותרת לדגל של חג בשנות העשרים במרכז אירופה, כלל כבר גם סמלים ציוניים. מאוחר יותר אף „עלה” ארצה וזכה למספר גרסאות מודפסות נוספות בשנות השלושים, החמישים והשישים.
בימי המנדט בארץ ישראל לא הוצגו דגלים רבים אך גם במעט שהיה בלטו כבר אלמנטים חדשים כמו „נוף א”י” ובמרכזו חורש על טרקטור.
הקמת מדינת ישראל מצאה ביטוי גם בציור דגלי החג, שעיצובם נסמך על מסורת קישוט ארץ ישראלית לה נוספו גם מסמליה של המדינה החדשה. הצייר דוד גלבוע הבליט בראשית שנות החמישים שמחת ריקוד חג המתקיימת מחוץ למרחב בית הכנסת, כיאה ל”ילדי הטבע” הציוניים.
יצרני מרבית הדגלים היו „זסלנסקי” בירושלים (מפיץ וגם יצרן לעת מצוא) , ו”מרכז התמונות” בתל אביב. אלה שבו והבליטו מראות מוכרים בצידו המצויר של הדגל ומסורת קבועה של הדפסת פיוטי „הושענות” בצידו השני של הדגל הצבעוני. היבט עיצובי בולט שהיה למנהג רווח היה „ארון הקודש” במרכזו של הדגל – שתי דלתות קרטון שפתיחתן חשפה בדרך כלל ציור תמים של ספרי תורה כרוכים גם הם ע”פ הגרסה האשכנזית – לשמחת סקרנותם של הילדים. גזירת שני חלקי „ארון התורה” כדי לאפשר פתיחת ה”דלתות”.
מלחמת סיני 1956 וגאולת מחוזות עבר מקראי מיקמו את נוכחותו החזותית של החייל הישראלי, מופת של גאוה ואהבה, כמבשר שמחת החג.
מלחמת ששת הימים 1967 שבה והציגה שמחת תורה בדמות החייל הצה”לי הגואל, שדיוקנו הנוצץ והמנצח עיטר אינספור תוצרי אמנות שימושית והובלט גם במראה הדגלים, ובעיקר על רקע הכותל בירושלים.
הכותל המערבי שב להיות מרכיב חזותי מרכזי גם בדגלי החג של שנות השבעיםכסמן מאפיין של ישראליות השבה למקורותיה החזותיים היהודיים, וכרקע מוסכם של תפילה לשלום.
שנות השמונים התזזיות יותר מסמנות גם את דעיכתה של הגרפיקה והאמנות השימושית הנאיבית, המתקשה להתחרות על תשומת לבם של הילדים המבקשים ריגושים קצביים יותר.
כיום מודפסים דגלים עם מוטיבים מסורתיים בסין וגם בארצות הברית ומעטים גם כאן שתמציתם קו לאומי עדתי בנוסח מנהיגיה של תנועת ש”ס בדרך אל בית כנסת, וסוכה בשנות אלפיים. |
