Joszi Szárid 1940 – 2015
www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4735086,00.html
„הוא התיישב אתמול לראות בערב חדשות עם אמא שלי ואז הוא אמר לה שהוא לא מרגיש טוב. חלפו שניות ספורות עד שהוא איבד את ההכרה. מד”א עשו ככל יכולתם ולמרבה הצער זה לא הצליח”. כך שחזר היום (שבת) ישי שריד, בנו של יוסי שריד, את הרגעים שבהם התמוטט אביו בביתו ונפטר.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הביע את תנחומיו על לכתו של יוסי שריד: „יוסי שריד היה בעל קול ייחודי בפוליטיקה הישראלית, איש דעתן וחריף. אף שחלקנו בנושאים רבים הערכתי את נאמנותו לדרכו, את השכלתו הרחבה ואת העברית המוקפדת שבפיו ובעטו. הוא ייזכר גם בזכות היותו פרלמנטר בולט, חבר ותיק בוועדת החוץ והביטחון ושר חינוך שביקש לקדם את מערכת החינוך בישראל”.
שריד יובא למנוחות מחר בבית העלמין בגבעת השלושה בשעה 15:00. ישי בנו הוסיף ואמר היום: „הוא לא היה חולה בימים האחרונים. אתמול היה לו יום טוב. הוא הלך בצהרים לשחק שש-בש בים כפי שהיה עושה כל יום שישי. הוא חזר בצהריים והכין חמין לשבת כפי שעושה כל יום שישי”.
בדברים שנשא מחוץ לביתו בתל אביב אמר ישי שריד: „אבא שלנו יוסי שריד נפטר אתמול בלילה ממחלת לב שהוא סבל ממנה הרבה שנים. הוא היה אדם שקם כל בוקר כדי להילחם על הדברים שנראו בעיניו צודקים וחשובים. קודם כל להילחם על דמותה של המדינה הזו ולמען אזרחיה מכל הסוגים. הוא לא חיפש לעצמו חלילה טובות הנאה או כיבודים, אלא אך ורק את הדבר הזה. לקום כל בוקר ולהילחם מחדש וללא פחד.
„הוא היה אוהב גדול של המדינה ושל ואזרחיה, לוחם לצדק, לשלום, לשוויון ועשה את זה בכל יום מימות חייו הבוגרים. לשם זה הוא קם בבוקר. פייטר שלא מפחד מכלום”.
חברת הכנסת לשעבר יעל דיין, שבתה נשואה לישי שריד, סיפרה כי היא ושריד היו סב וסבתא לאותם נכדים. „נחשבנו בעיניי בועז, הנכד הקטן, כגרועים במשחקי מחשב. יוסי זכה לאהבה גדולה מכל הדורות. הייתה בו נתינה אינסופית. הייתה לו מנהיגות והרבה מאוד אנשים ראו בו באמת את עמוד האור שמוביל את המחנה. הוא היה סמל להמון דברים שיותר ויותר נראים לנו רחוקים, כמו יושר”.
גם איש הטלוויזיה דן שילון הגיע לביתו של שריד כדי לנחם את בני המשפחה. „באתי לעודד ובצורה מסוימת יצאתי מעודד ממשפחה מדהימה”, אמר שילון. „זו פצצה שנפלה על הראש שלי, של המשפחה. נולדנו באותו יום בהפרש של חצי שעה, באותו בית חולים, ומאז אנחנו יחד. מה שהכי הרשים אותי אצל יוסי היה ניקיון הכפיים שלו. לא הכרתי אף פוליטיקאי בישראל כה נקי כפיים כמו יוסי שריד.
„אחרי שמוטי קירשנבאום נפטר אמרנו שהפגזים נופלים קרוב, ועכשיו נפל הפגז על הבית. אתמול דיברתי איתו אחר הצהריים. הוא צלצל אליי ולא יכולתי לענות וכשחזרתי אליו והוא אמר שהוא מאוד עסוק. דורית אשתו אמרה לי שהוא שיחק שש-בש. אני לא מעכל. אין עוד יוסי ואני לא חושב שבמציאות שאנחנו חיים בה יכול להיות יוסי חדש. די, זה נגמר”.
„כשיוסי נאם מזנון הכנסת התרוקן”
רן כהן, לשעבר שר וחבר כנסת מטעם מרצ, אמר מחוץ לבית המשפחה: „יש עצב גדול ואובדן שמורגש בכל פינה בבית. אני הייתי פה בימים דרמטיים של הקמת השמאל שהתקיימו בבית הזה. יוסי בעיניי, בכל שנותיי בפוליטיקה, הוא הכי חכם, הכי שנון וגם הכי אידיאליסט עד כדי כך שלעתים קרובות מאוד חרף את נפשו ממש עד כדי סיכון חייו.
„יוסי למשל בכל הנושאים של עדות היה שווה נפש לגמרי מתוך הכרה שהדבר היחיד שיש לעשות למעננו זה להגיע לשלום, לצדק חברתי ולמשטר דמוקרטי, ועל זה הוא חרף את נפשו ונתן את חייו. הוא היה איש מרתק. כשיוסי היה נואם המזנון של הכנסת היה מתרוקן כי כולם הלכו לשמוע אותו”.
כהן סיפר כי שוחח עם שריד בטלפון לפני יומיים: „דיברנו על המצב העגום לדעתנו ודיברנו אפילו על העתיד. אמרנו שאולי אכתוב ספר על העתיד והוא אמר שיעזור לי ועכשיו אין יוסי, ואין מי שיעזור לי ואין לו תחליף”.
ח”כ אילן גילאון ממרצ ספד אף הוא: „הלך מאיתנו האריק איינשטיין, הטרובדור של הפוליטיקה הישראלית. הוא בין ארבעת הרטוריקנים הגדולים שהיו בעת החדשה בציונות, מהרצל, דרך ז’בוטינסקי, בגין ויוסי שריד”. הוא אמר עוד כי שריד היה „איש מופת שנכנס בכותונת שלו ויוצא בכותונת שלו. הוא מייצג יותר מכל תרבות פוליטית של תקופה שבה השליחות הייתה יותר גדולה מן השליחים. הוא מבחינתנו בשמאל אחד המנהיגים הגדולים, אבידה מאוד גדולה לנו”.
גילאון אמר עוד: „אנחנו צריכים עוד להתאושש, להתרגל למצב הזה. אבל בסך הכול, אשרי האיש שהלך מאיתנו עצמאי ומכובד, כשלמראשותיו כל אהוביו. אדם משמעותי שהיו לו חיים משמעותיים, ולמהדרין. זה גם אדם שהשאיר מורשת. אנחנו יכולים לדבר על מורשת שריד”. לדבריו, „שריד היה מנהיג, מחנך, מוביל. איש מופתי”.
שר התחבורה והמודיעין, ישראל כץ, הביע צער: „יוסי שריד היה איש חזון ואיש של מעשים שמורשתו תישאר חיה לנצח. תמיד התבטא בחריפות ולא חסך במילים בתיאור המציאות בישראל לטוב ולרע. גם אם לא מסכימים עם דבריו, לא ניתן היה להתעלם מהם”.
שריד נולד באוקטובר 1940 ברחובות. אביו יעקב שריד (שניידר) היה מנכ”ל משרד החינוך. בצה”ל שירת שריד בחיל התותחנים ולאחר מכן ככתב צבאי. הוא למד באוניברסיטה לתואר ראשון בספרות ובפילוסופיה ולתואר שני במדעי המדינה.
את דרכו הפוליטית החל כדובר מפא”י ולאחר מכן כעוזר לשר האוצר פנחס ספיר ולראש הממשלה לוי אשכול. ב-1974 הושבע לראשונה כחבר כנסת מטעם המערך והיה חבר בין היתר בוועדת החוץ והביטחון. בכנסת ה-11 פרש מהמערך ועבר לרצ.
תפקידו הראשון בממשלה היה בשנת 1992 בממשלת רבין – אז מונה לשר להגנת הסביבה. לאחר יריבות ממושכת עם שולמית אלוני, שעמדה בראש מרצ, נבחר שריד ב-22 בפברואר 1996 ליו”ר המפלגה. בבחירות 1999 הבטיח שריד לבוחריו שלא יצטרף לממשלה עם ש”ס. לבסוף הסכים להיכנס לממשלה לאחר שמנהיג ש”ס אריה דרעי התפטר. בממשלתו של אהוד ברק התמנה לשר החינוך, וגרם למשבר קואליציוני כאשר סירב לתת סמכויות לסגנו מש”ס, משולם נהרי.
עם פרישת מרצ מהממשלה, ב-24 ביוני 2000, התפטר שריד מתפקיד שר החינוך. לאחר כישלונה של מרצ בבחירות לכנסת ה-16 בינואר 2003, פרש מתפקיד יו”ר התנועה, אך נשאר חבר כנסת מטעמה. ב-2005 הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.
במשך תקופה מסוימת לימד שריד בהתנדבות את מקצוע האזרחות בבית ספר בשדרות. לצד פעילותו החברתית והפוליטית, שלח ידו גם בכתיבה ספרותית. בין ספריו: „פגישה במקום אחר” – שירים (1961), „שירים 2003-2005″ (2005) ו”פפיצ’ק – הוא לא ידע את שמו” (2006).
בשנים האחרונות כתב שריד מאמרים ב”הארץ”. לאחרונה שימש כחבר פאנל בתוכנית „המילה האחרונה” בגלי צה”ל.
“Olyan embernek ismernek engem, mint aki mindig az ár ellen úszik, ha az piszkos”
Pénteken este tel-avivi otthonában váratlanul elhunyt Joszi Szárid politikus, író, újságíró. Halálát szívroham okozta. 75 évet élt.
Rehovoton született 1940-ben. Katonai szolgálatát a páncélosoknál töltötte le, újságírói pályáját katonai tudósítóként kezdte.
Politikusként kezdettől a baloldal mellett kötelezte el magát: 1974-tól 2006-ig volt Kneszet képviselő, előbb a Munkapárt (Máárách), majd az attól balra álló Merec párt küldetésében.
Jichak Rabin, Simon Peresz és Ehud Barak kormányaiban környezetvédelmi, majd közoktatási miniszteri posztot töltött be.
Az izraeli-palesztin kérdésben a „galamb”-oldal emblematikus alakja volt.
A nemzeti-vallásos zsidók nem kedvelték, mert a kétállami megoldás, ennek keretében az 1967-es Hatnapos Háborúban izraeli ellenőrzés alá került „Területek” teljes kiürítése mellett foglalt állást. Ebben a kérdésben pedig nem csak velük, hanem az ország zsidó lakosságának a többségével került ellentétbe.
Az ultravallásos közönség mélységes ellenszenvet tanúsított iránta, miután szenvedélyesen követelte a jesiva-bócherek kötelező katonai szolgálatát, és ellenezte a vallásosos pártoknak koalíciós megállapodások fejében adott juttatásokat.
Tíz évvel ezelőtt visszavonult a politikai élettől. Azóta a baloldali-liberális Háárec újságban közölt cikkeket és a Gáléj Cáhál-ban, a Hadsereg rádiójában vezetett nagy hallgatottságú műsort élete szinte utolsó napjáig.
Politikai és közéleti kérdésekben nem fékezte nyelvét: erőteljes „odamondásai” még baloldali eszmetársai körében sem tették népszerűvé, bár imponáló intellektussal és nagyszerű héber nyelvtudással rendelkezett.
Tavaly a Háárec újság olvasói arról kérdezték, hogy mit tart életútja legnagyobb teljesítményének.
Válasza ez volt: „Nem vagyok én fűszeres, hogy listát vezessek. Azt majd mások sorolják fel a temetésemen, ha volt ilyen. Hálás vagyok a sorsnak, hogy amikor kompromisszumokat kellett tennem, nem lettem túlságosan szennyes. Igyekeztem a lelkiismeretemet minél tisztábban tartani. És ez 35 évi politikai pályafutás után talán számít valamit…” ◙
Bejegyezte: Halmos László d
