חיים יבין חוזר ל&#…

אני מניח ששמעתם במשך החגים המון על מלחמת יום הכיפורים. למעשה, אף פעם לא מספיק לשמוע על זה יותר מדי. אבל היום, יום אחרי, אין לי כוונה לחזור על מעשי הגבורה, ועל עלילותי

באותה מלחמה, מה גם שלא הייתי בשדה הקרב הממשי, אלא בשדה הקרב התקשורתי, מוצב בניו יורק, ככתב רשות השידור שם, רדיו וטלויזיה. והסיפור משם היה נורא לא פחות, אם כי שונה כמובן. אני רוצה לספר לכם אותו. הוא מתחיל בבוקר יום כיפור בבית הכנסת הקונסרבטיבי בספרינגפילד במדינת קונטיקאט. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום. קרני השמש חדרו מבעד לחלונות הזכוכית של אולם התפילה ושיוו לו מראה של כנסיה עתיקה. יום כיפור 1973. אני מקבל לידי מחזור, ושכני לספסל מראה לי היכן להצטרף לתפילה. עוד מעט אעלה לנאום, מטעם הבונדס, בשבחה של ישראל, בהישגיה. לפתע מגיע מנהל בית הכנסת ואומר לי: יש יריות בתעלה. חשבתי נו, זה בטח אמבוש. עוד תקרית. לא, הוא מתעקש, פרצה מלחמה. עטוף טלית אני מטלפן אל רעייתי בניו יורק. איפה אתה, היא צועקת, מחפשים אותך מקול ישראל בייאוש! אני מרים טלפון לירושלים: ‘דווקא ביום כיפור!’ אומר לי אחד העורכים, מיואש, דווקא ביום כיפור הם בחרו להם, הבני אלף האלה, והוא מבקש כתבה ‘כדי שיגיע איזשהו קול מאמריקה, שלא נרגיש כל כך מבודדים!’ כולי רועד, אני מטלפן לסטייט דיפרטמנט, לדובר הבית הלבן, לשגריר בוושינגטון וליוסף תקוע השגריר באו”ם. כולם אחוזי פאניקה, אבל לא יודעים כלום. אני מרכיב כתבה כיד הדמיון הטובה עלי, פשוט מן הראש, זה לא כל כך קשה כי כולם המומים ומה יש כאן לחדש, ואני משדר אותה מבית הכנסת, עולה לדוכן, מתנצל, מבשר למתפללים שפרצה מלחמה, ודוהר במכוניתי לניו יורק, 100 מייל לשעה. צופר בטירוף, מביט בנהגים הנדהמים מסביבי: מה זה, האם אינם יודעים איזו צרה איומה ירדה על עם ישראל?

אסון לאומי הוא גם אסון אישי. אתה חש חבטה, צניחה, אימה, הקץ מתקרב. זה מה שחוויתי כל חיי במלחמות שעברו עלי כילד, חייל ואזרח: תחושה של פאניקה, וריח של מוות באויר. ולא קל יותר להיות בשעה זו באמריקה. להיפך: ככל שמרחיקים מן הארץ, כך היא נראית יותר קטנה וחלשה, יותר פגיעה וניתנת להכחדה. היינו קרובים לייאוש.

„לא ניתן לישראל ליפול”

חזרתי ישר לבניין האו”מ, למועצת הבטחון. במסדרון אני פוגש את מייקל ליטל-ג’ונס, כתב רויטרס, אנטישמי ידוע, שמחייך אלי ואומר לי בלחישה של דרקולה: „וול, מיסטר יבין, הפעם זו לא מלחמת ששת הימים, הפעם זה לא כל כך יילך לכם”. הוא קורץ אלי והולך לדרכו. לך לעזאזל, אני אומר לו בליבי, אבל הדיווחים המגיעים משדה הקרב רק מאשרים את החזות האפוקליפטית שלו: המצרים  שוטפים את המעוזים, משמידים שריון ישראלי בטילי כתף, מורידים מטוסים בטילי סאם, נאחזים ממזרח לתעלה. והסורים? אלה רואים את עצמם כובשים את החרמון, מתרחצים בכינרת, מעיפים את ישראל מרמת הגולן ולוקחים בסערה את הגליל. אמנם גולדה מכריזה כי צה”ל יכריע את האוייב ‘בקרוב’ ודיין מצהיר כי ‘הכל ייגמר בחתימה טובה’ וכי לא היה רוצה להיות במקום המצרים ודדו מכריז: ‘נשבור להם את העצמות’, אך מהר מאד מתגלה האמת: זה ‘פרל הרבור’ שלנו, קובע אבא אבן שמגיע בבהילות לניו יורק. אבל בטלפון מירושלים לוחשים לי כי דיין כבר מדבר על מצדה חדשה, על חורבן הבית השלישי, כי הגיבור המהולל איבד את עשתונותיו. ‘אולי כדאי שאשוב לארץ?’ אני שואל את מנהל החדשות צבי גיל בטלפון. ‘אל תזוז’, הוא פוקד: ‘אני זקוק לך שם, באמריקה, היום יותר מתמיד’.

  אני ממהר הביתה. בחדשות סיביאס מופיע גנרל אמריקני בדימוס ומדגים על המפה איך המצרים חוצים את סיני, איך הם מבתרים את הנגב, ומגיעים בקלות לתל אביב. שני חיצים בצפון קורעים את הגליל, נוחתים בקלות בחיפה. אילמים אנחנו יושבים בסלון. דפנה ויונתן, תינוקות חמים ורכים מחבקים את  צווארינו, בוהים במסך, חרדים עד בלי די. אני מביט ברעייתי, חיוורת מתמיד. ואז, בתוך  כל החרדה הזאת, רגע שלא אשכח, מבשרת לי יוספה  שהיא בהריון. אני מביט בה באהבה ואינני יודע את נפשי מרוב דאגה וחמלה. ויוספה אומרת: ‘אתה יודע שאני לא נסחפת לאמירות בומבסטיות, אבל בתוך כל הפחד הזה, בתוך האובדן, יש בי גם איזו שמחה, שדווקא עכשיו, כשחרב חדה מונחת על צווארנו, וכל כך הרבה מתים בקרב, אני מביאה לעולם חיים חדשים. וזאת מין אמירה, לא ניתן לכם להכחיד אותנו’. כך רעייתי, ואין אלה מלים שנשמעות יום יום במשפחת יבין.

הטלפון מצלצל: ‘מבט’ מבקש שידור לויין מיוחד. חברים, אני אומר לירושלים, אין לי מה לחדש! ירושלים: לא חשוב! כאן זקוקים לכל מילה מאמריקה. אני חש מגוייס, ויחד עם עמיתי יהודה יניב אנחנו מציפים את ירושלים בחדשות, דיווחים וכתבות. ליד בנין האו”ם מאזינים 100 אלף לאבא אבן, המזכיר את השואה וקורא להציל את המדינה, לידו הסנטורים ידידי ישראל הנרי ג’קסון ויעקב יעבץ וראש העיר ג’והן לינדזי. הרמקולים קורעים את האויר: לא ניתן לישראל ליפול! עורכי החדשות בירושלים מודים על כל כתבה, ‘הנחוצה לנו עכשיו כאויר לנשימה’. אני מתחיל להרגיש חיוני באמריקה.